היי, אני אסתר דורון צרפתי.

בחיי שלפעמים שוקלת לקצר כי כבר אין לי כח לשם הארוך הזה.

כשהחלטתי להשאיר את שם המשפחה שלי, דמיינתי איך זה יראה טוב כשיתנוסס על השלט במשרד עורכי הדין שלי. תואר מאוד מכובד שכרגע רק נמצא על חותמת הגומי שלי אי שם עמוק במגירה. אז כן, אני עורכת דין. כלומר, הייתי. עכשיו כבר לא. הגשמתי את חלומם של אבא ואמא. סתם, גם שלי. היה לי מאוד חשוב תמיד להוכיח לכל העולם שיש לי ראש!

ובכלל באופן כללי אני מאוד אוהבת לאסוף תארים. תמיד טוב שיהיה. החל מגיל קטן עברתי סשנים של מבחנים למחוננים, המשכתי בתעודות של חרשנית מהחלומות עם מצוין, מצוין, מצוין. אין צורך שאמא תגיע לאסיפת הורים. ואז העברתי את החטיבת ביניים והתיכון בכיתת מצוינות כמובן, שם התחוור לי שיש חכמים ממני. הרבה יותר חכמים ממני. נו, שוין.

השתחררתי מהצבא, עשיתי טיול בתאילנד בקטנה, ועד היום מפנטזת על השייקים והמוקפץ הפשוט שלהם עם הביצה המקושקשת בקאוואסן.

חזרתי, התחלתי ללמוד משפטים, היה מעניין יותר (פלילי), היה מעניין פחות (אזרחי).

אני ואבא היינו מבשלים כל יום שישי ביחד אוכל לשבת (ושלא תטעו אמא שלי מכינה את האוכל הכי טעים בעולם). מה זה מבשלים ביחד? הוא איתי במטבח ואני צועקת עליו שהוא מפריע לי ושלא יתלה כביסה עכשיו כי נכנסת רוח ומכבה לי את הגז! כזה. 

ואם נלך קצת יותר אחורה בזמן, אז אני מגיל קטן במטבח, עושה ניסויים, מבשלת כל מה שבא לי, ואחים שלי מנצלים אותי כל ערב להכין להם סלט קצוץ עם כמון. זאת היתה מנת השף שלי. והייתי גאה בה כל כך. תמיד היו לי סנדוויצ’ים מגרים ללימודים או ירקות חתוכים שכולם מנשנשים בדרך. שורה תחתונה, תמיד יש עליי אוכל, שחלילה לא אמות ברעב באמצע היום.

מפה לשם, עבדתי כעורכת דין, יצאתי לחופשת לידה עם הבן הגדול שלי. ילדתי. ו… החלטתי שלא לחזור יותר למקצוע. התחלה חדשה. להפוך את האהבה למקצוע. 

אז התלבטתי המון האם לעסוק בבישול, שהרי זו האהבה הראשונה והכי גדולה שלי, או לעסוק בקונדיטוריה, שהיופי והאסתטיקה בה משך אותי מאוד. לבסוף מטעמים של פרקטיות, בחרתי בקונדיטוריה.

בכלל, אני כל הזמן נעה בחיבור הזה שבין בישול, אפייה, עיצוב, סטיילינג, צילום וכתיבה. עולמות מאוד יפים יש לציין ובכולם אני נהנית מאוד.

והכי חשוב – אני אוהבת את מה שאני עושה.